פסק-דין בתיק ע"א 002243/01

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' גולדין), שהורה למערער לפנות את חלקה 52 בגוש 7063 (להלן- הנכס), זאת בכפוף לתשלום של 60,000 ש"ח מהמשיב.

המשיב והמערער שכנגד (להלן- המשיב) מנהל את מקרקעי המדינה, שהינה הבעלים הרשומים של הנכס, שהוא בבחינת מקרקעין מוסדרים. המערער והמשיב שכנגד (להלן- המערער) מחזיק בנכס נשוא התביעה.

בנכס קיימים מספר מבנים ביניהם מסגריה, משרדים, לול ומבנה המשמש כמכון לגמילה מסמים.

המערער טען כי אביו רכש את הנכס מהגב' מוקדס חנה ולאחר מכן הורישו לו.

מנסח רישום המקרקעין לא עולה קיומה של זכות בנכס, בין אם מדובר במערער ובין אם בגב' מוקדס.

המשיב הגיש לבית המשפט קמא תביעה לסילוק יד המערער מהנכס.

בית המשפט קמא קבע כי המשיב זכאי לתבוע סילוק ידו של המערער, זאת מכוח בעלותו בנכס. מעבר לכך קבע בית המשפט קמא כי המערער לא הצליח להניח כל תשתית לביסוס טענתו בדבר חזקה כדין בנכס.

בית המשפט קמא קבע כי אביו של המערער היה בר-רשות חינם בנכס וכי לאחר מות האב גם המערער היה בר-רשות חינם בנכס. הרישיון בוטל עם הגשת התביעה.

בית המשפט קמא דחה את טענות המערער בכל הנוגע לזכויותיו כדייר מוגן בנכס וכן בכל הנוגע לרשות בלתי הדירה שכביכול ניתנה לו בנכס.

בשל חוות דעת לא מבוססת, לא חייב בית המשפט את המערער בתשלום דמי שימוש ראויים. בכל הנוגע להחזר השקעות בנכס, קבע בית המשפט כי חוות הדעת שהוגשה מטעם המערער נעדרת פירוט סכומים בעבור כל מבנה ונטוע לחוד והשומה הכוללת נקבעה "ללא כל הסבר". אי לכך פסק בית המשפט סכום פיצוי אשר נראה לו "הולם בגין השקעות הנתבע בנכס" (עמ' 12 לפסה"ד). הפיצוי בגין השקעות בנכס הועמד על סך של 60,000 ש"ח.

על פסק דין זה הוגש ערעור מטעם המחזיק בנכס, וערעור שכנגד של המשיב המכוון לפסיקת הפיצוי.

טענות הצדדים

2. המערער טוען כי המשיב לא הצליח להרים את נטל ההוכחה בכל הקשור לזיהוי המקרקעין בהם מחזיק המערער, וכי לא הוכח כי המערער יושב בנכס המקרקעין נשוא התביעה, אליו מתייחס נסח הרישום.

למערער זכות שביושר אשר נרכשה במקרקעין וזאת למרות אי רישומם בספרי המקרקעין. עסקינן ברוכש זכויות טרם היכנסו לתוקף של חוק המקרקעין, זכויות אשר נרכשו בתמורה מהגב' מוקדס.

בית המשפט קמא שגה בקובעו סכום פיצוי נמוך, לאחר שדחה את חוות דעת המומחה בעניין.

המשיב טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע בראשית פסק הדין כי התביעה היא לסילוק יד "מהנכס הידוע כחלקה 52 גוש 7063..". בפועל מבוקשו של המשיב במסגרת התביעה היה פינויו של המערער מהנכס אשר מהווה רק חלק מחלקה 52 כמצוין בתרשים אשר צורף לתצהיריהם של מר ויקטור לוזון ומר מיכאל גרשוביץ, מטעם המשיב. המערער או מי מבני משפחתו מחזיקים כדין בשטחים אחרים הסמוכים לנכס נשוא ההליך, אשר ככל הנראה מהווים גם הם חלק, אחר, של חלקה 52.

המשיב טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר קבע כי המערער ואביו היו ברי רשות בנכס, שכן משנת 1993, מועד בו נודע למינהל כי המערער מצוי בנכס, פעל על מנת לפנותו משם. קודם לכן לא התקיים אלמנט הידיעה מצד המנהל, תנאי אשר בלעדיו אין מקום להסיק על הסכמה ועל יצירת רישיון מכללא.

בית המשפט קמא שגה בקבעו כי המערער זכאי לסך של 60,000 ש"ח בגין השקעותיו, שכן לא היה צריך לפסוק  למערער פיצויים כלל לאחר שדחה את חוות הדעת מטעמו.

בשל העובדה כי המערער ו/או אביו לא היו ברי רשות בנכס היה מקום לבטל את הרישיון ללא כל תשלום למערער.